<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן רס"ט</h1>
<h2>דף כא.</h2>
שאלה הא דאמרו בערכין פרק משקלי עלי [כ"א ע"א] הקדיש היכי דייר בה במעילה קאי, דאמרו [כתובות נ"ט ע"ב] דהקדש מפקיע מידי שעבוד, אם הקדיש בזמן הזה שאין לנו בעונותינו בית לחזק בדקו והקדשו הקדש עניים, הפקיע הקדשו זה מידי שעבוד או לא. ומילתא דאמר שמואל [ערכין כ"ט ע"א] הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכן מילתיה דרבי אבהו דאמר [שם כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, לא ידעתי עניינם לבאר. תשובה באמת כך הוא, שמקדיש סתם בזמן הזה אין הקדשו לבדק הבית, לפי שאין עכשיו מכירים בהקדש הבית. והרי היא כאותה ששנינו בפרק אלו מותרין במסכת נדרים [י"ח ע"ב] הרי עלי כתרומה אם בתרומת הלשכה נדר אסור ואם בשל גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים בגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירים חרמי הכהנים. ודבר ברור הוא שאין הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד אלא מה שחל עליו קדושת הגוף, וכדאמרו באף על פי [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קדושת הגוף נינהו וכדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ודעת הגאונים ורש"י ז"ל מסכמת שאין מפקיע מידי שיעבוד אלא קדושת הגוף (וכדאמרינן קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר) שאין לו פדיון, אבל כל שיש לו פדיון אין הקדש זה מוציאו מידי קדושתו לחולין, והיינו טעמא דקונמות והיינו טעמא דחמץ ושחרור, וכן אצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא בריש פרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"ב]. אבל כל מי שיש לו פדיון [כבדק הבית] ואי נמי דבר שאין גופו ראוי למזבח שהקדישו לדמי ולקנות ממנו תמימים למזבח, כיון שיש להם פדיון אף שעבוד מוציאו מידי הקדש, אלא (יש) [ש]מוסיף דינר ופודה הנכסים האלה כדי שלא יאמרו הקדש יצא בלא פדיון, והיינו דתנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א] הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו, שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, לא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי. ואף על פי שרבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן קי"ג] חלוק במקדיש מטלטלים, דברי הגאונים ורש"י ז"ל נכונים מדבריו במקום זה. ובירושלמי פרק האשה שנפלו [כתובות פ"ח ה"י] מצאתי סיוע מפורש לדברי הגאונים ורש"י ז"ל, דגרסינן התם הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא נראה הקדש יוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלים בו מעילה גמורה, ומקשה אם מועלים בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה לקרקע אלא אנן קיימין בקמה, עד כאן בירושלמי. אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו, בכל דבר שיש לו פדיון הוא, כמקדיש לבדק הבית אי נמי במקדיש בעלי מומין למזבח או במקדיש קרקע שאין גופו ראוי למזבח, ותוספת דינר נמי לא מדברי תורה אלא מדבריהם כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והיינו נמי מדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, שאילו לא היה פדוי אלא בשויו ממש אכתי יש משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר בחד מן לישני פרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"א] דרבי יוחנן לית ליה דשמואל ואפילו הכי תני מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים, לההוא לישנא אית לן למימר דרבי יוחנן סבירא ליה דשני הכא כיון דמדינא שעבוד מפקיע מידי הקדש, במקום פסידא דבעל חוב לא החמירו עליו לפדותו בשויו. ולאידך לישנא [ד]ליכא מ"ד דפליג(א) [א]דשמואל, טעמא דהא מתניתין נמי כדשמואל. ואף על גב דשמואל חללו קאמר בדיעבד אבל לכתחלה לא וכדמשמע פרק הזהב, מכל מקום כיון דבדיעבד נמי מחולל ה"נ אפילו לכתחלה שרי.
<h2>דף כג:</h2>
שאלה הא דאמרו בערכין פרק משקלי עלי [כ"א ע"א] הקדיש היכי דייר בה במעילה קאי, דאמרו [כתובות נ"ט ע"ב] דהקדש מפקיע מידי שעבוד, אם הקדיש בזמן הזה שאין לנו בעונותינו בית לחזק בדקו והקדשו הקדש עניים, הפקיע הקדשו זה מידי שעבוד או לא. ומילתא דאמר שמואל [ערכין כ"ט ע"א] הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכן מילתיה דרבי אבהו דאמר [שם כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, לא ידעתי עניינם לבאר. תשובה באמת כך הוא, שמקדיש סתם בזמן הזה אין הקדשו לבדק הבית, לפי שאין עכשיו מכירים בהקדש הבית. והרי היא כאותה ששנינו בפרק אלו מותרין במסכת נדרים [י"ח ע"ב] הרי עלי כתרומה אם בתרומת הלשכה נדר אסור ואם בשל גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים בגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירים חרמי הכהנים. ודבר ברור הוא שאין הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד אלא מה שחל עליו קדושת הגוף, וכדאמרו באף על פי [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קדושת הגוף נינהו וכדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ודעת הגאונים ורש"י ז"ל מסכמת שאין מפקיע מידי שיעבוד אלא קדושת הגוף (וכדאמרינן קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר) שאין לו פדיון, אבל כל שיש לו פדיון אין הקדש זה מוציאו מידי קדושתו לחולין, והיינו טעמא דקונמות והיינו טעמא דחמץ ושחרור, וכן אצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא בריש פרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"ב]. אבל כל מי שיש לו פדיון [כבדק הבית] ואי נמי דבר שאין גופו ראוי למזבח שהקדישו לדמי ולקנות ממנו תמימים למזבח, כיון שיש להם פדיון אף שעבוד מוציאו מידי הקדש, אלא (יש) [ש]מוסיף דינר ופודה הנכסים האלה כדי שלא יאמרו הקדש יצא בלא פדיון, והיינו דתנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א] הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו, שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, לא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי. ואף על פי שרבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן קי"ג] חלוק במקדיש מטלטלים, דברי הגאונים ורש"י ז"ל נכונים מדבריו במקום זה. ובירושלמי פרק האשה שנפלו [כתובות פ"ח ה"י] מצאתי סיוע מפורש לדברי הגאונים ורש"י ז"ל, דגרסינן התם הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא נראה הקדש יוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלים בו מעילה גמורה, ומקשה אם מועלים בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה לקרקע אלא אנן קיימין בקמה, עד כאן בירושלמי. אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו, בכל דבר שיש לו פדיון הוא, כמקדיש לבדק הבית אי נמי במקדיש בעלי מומין למזבח או במקדיש קרקע שאין גופו ראוי למזבח, ותוספת דינר נמי לא מדברי תורה אלא מדבריהם כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והיינו נמי מדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, שאילו לא היה פדוי אלא בשויו ממש אכתי יש משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר בחד מן לישני פרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"א] דרבי יוחנן לית ליה דשמואל ואפילו הכי תני מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים, לההוא לישנא אית לן למימר דרבי יוחנן סבירא ליה דשני הכא כיון דמדינא שעבוד מפקיע מידי הקדש, במקום פסידא דבעל חוב לא החמירו עליו לפדותו בשויו. ולאידך לישנא [ד]ליכא מ"ד דפליג(א) [א]דשמואל, טעמא דהא מתניתין נמי כדשמואל. ואף על גב דשמואל חללו קאמר בדיעבד אבל לכתחלה לא וכדמשמע פרק הזהב, מכל מקום כיון דבדיעבד נמי מחולל ה"נ אפילו לכתחלה שרי.
<h2>דף כט.</h2>
שאלה הא דאמרו בערכין פרק משקלי עלי [כ"א ע"א] הקדיש היכי דייר בה במעילה קאי, דאמרו [כתובות נ"ט ע"ב] דהקדש מפקיע מידי שעבוד, אם הקדיש בזמן הזה שאין לנו בעונותינו בית לחזק בדקו והקדשו הקדש עניים, הפקיע הקדשו זה מידי שעבוד או לא. ומילתא דאמר שמואל [ערכין כ"ט ע"א] הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכן מילתיה דרבי אבהו דאמר [שם כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, לא ידעתי עניינם לבאר. תשובה באמת כך הוא, שמקדיש סתם בזמן הזה אין הקדשו לבדק הבית, לפי שאין עכשיו מכירים בהקדש הבית. והרי היא כאותה ששנינו בפרק אלו מותרין במסכת נדרים [י"ח ע"ב] הרי עלי כתרומה אם בתרומת הלשכה נדר אסור ואם בשל גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים בגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירים חרמי הכהנים. ודבר ברור הוא שאין הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד אלא מה שחל עליו קדושת הגוף, וכדאמרו באף על פי [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קדושת הגוף נינהו וכדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ודעת הגאונים ורש"י ז"ל מסכמת שאין מפקיע מידי שיעבוד אלא קדושת הגוף (וכדאמרינן קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר) שאין לו פדיון, אבל כל שיש לו פדיון אין הקדש זה מוציאו מידי קדושתו לחולין, והיינו טעמא דקונמות והיינו טעמא דחמץ ושחרור, וכן אצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא בריש פרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"ב]. אבל כל מי שיש לו פדיון [כבדק הבית] ואי נמי דבר שאין גופו ראוי למזבח שהקדישו לדמי ולקנות ממנו תמימים למזבח, כיון שיש להם פדיון אף שעבוד מוציאו מידי הקדש, אלא (יש) [ש]מוסיף דינר ופודה הנכסים האלה כדי שלא יאמרו הקדש יצא בלא פדיון, והיינו דתנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א] הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו, שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, לא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי. ואף על פי שרבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן קי"ג] חלוק במקדיש מטלטלים, דברי הגאונים ורש"י ז"ל נכונים מדבריו במקום זה. ובירושלמי פרק האשה שנפלו [כתובות פ"ח ה"י] מצאתי סיוע מפורש לדברי הגאונים ורש"י ז"ל, דגרסינן התם הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא נראה הקדש יוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלים בו מעילה גמורה, ומקשה אם מועלים בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה לקרקע אלא אנן קיימין בקמה, עד כאן בירושלמי. אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו, בכל דבר שיש לו פדיון הוא, כמקדיש לבדק הבית אי נמי במקדיש בעלי מומין למזבח או במקדיש קרקע שאין גופו ראוי למזבח, ותוספת דינר נמי לא מדברי תורה אלא מדבריהם כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והיינו נמי מדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, שאילו לא היה פדוי אלא בשויו ממש אכתי יש משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר בחד מן לישני פרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"א] דרבי יוחנן לית ליה דשמואל ואפילו הכי תני מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים, לההוא לישנא אית לן למימר דרבי יוחנן סבירא ליה דשני הכא כיון דמדינא שעבוד מפקיע מידי הקדש, במקום פסידא דבעל חוב לא החמירו עליו לפדותו בשויו. ולאידך לישנא [ד]ליכא מ"ד דפליג(א) [א]דשמואל, טעמא דהא מתניתין נמי כדשמואל. ואף על גב דשמואל חללו קאמר בדיעבד אבל לכתחלה לא וכדמשמע פרק הזהב, מכל מקום כיון דבדיעבד נמי מחולל ה"נ אפילו לכתחלה שרי.
